מי מגדיר את מי, המחלה אותי או אני את המחלה?
- naftali bilig
- 30 בדצמ׳ 2024
- זמן קריאה 1 דקות
מסכת זבים, פרק ד'
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, נִדָּה שֶׁיָּשְׁבָה עִם הַטְּהוֹרָה בְּמִטָּה, כִּפָּה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ טָמֵא מִדְרָס. יָשְׁבָה בִסְפִינָה, כֵּלִים שֶׁבְּרֹאשׁ הַנֵּס שֶׁבַּסְּפִינָה טְמֵאִין מִדְרָס. נוֹטֶלֶת עֲרֵבָה מְלֵאָה בְגָדִים, בִּזְמַן שֶׁמַּשָּׂאָן כָּבֵד, טְמֵאִין. בִּזְמַן שֶׁמַּשָּׂאָן קַל, טְהוֹרִין. זָב שֶׁהִקִּישׁ עַל כְּצוֹצְרָא, וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, טָהוֹר:
מכאן שכשאדם מתמודד עם קשיים בחיים, שלא הולך לו בקלות, אותם קשיים יש בכוחם להחיות את נפשו שבשעה שהוא בוחר ברצונו או בעל כורחו לשאת אותם, אותם קשיים נפשיים או פיזיים מקבלים חיים ממנו, ושמו ייקרא עליהם ולא להיפך, שהאדם הוא מקור החיים ואותם קשיים נפעלים ממנו. אך כשהדברים הולכים בקלות, התחושה היא שאין לי ולאותם מעשים חיבור עמוק.
כותב בשם יהושע מילר: "קריאה מבורכת. בשורש יש נשיאה הדדית ולכן זה מטמא."