שיטת ה'לימוד

לינק לסרטון הסברה

ספר משלי, פרק כה:

"(כה) מַיִם קָרִים עַל־נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וּשְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק:...

(כז) אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד:"

ספר קהלת, פרק י"ב:

"(יב) וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר"

מאין נובע הפער הזה שבין הרצון לשמוע חידוש תורה לבין הצורך האימפולסיבי להיות נוכח בארון הספרים היהודי, ולשמר אולי בעיקר את שמי על פני הרצון הכנה והמקורי שלי להיות לומד כאחד מהחבורה בפשטות.

עומק השבר שלי מן הספר “שולחן ערוך” איננו נובע מזלזול במרן רבי יוסף קארו, חלילה, אלא להפך: דווקא מתוך הקשבה עמוקה לרצון שהוא עצמו כתב בהקדמתו.

מרן ביקש להעמיד לפני עם ישראל ספר שיהיה שגור בפי כל לומד, ספר שניתן לחלקו לשלושים חלקים, ללמוד בו בכל יום חלק, ובכל חודש לחזור את תלמודו. כלומר: הרצון המקורי היה ליצור דרך לימוד חיה, מחזורית, ברורה, פשוטה ומעשית — דרך שבה התורה אינה נשארת מונחת כספר כבד על המדף, אלא נעשית חלק מסדר החיים של האדם.

אך כאן נוצר השבר: הספר שביקש להיות שולחן ערוך לכל אדם, נעשה במשך הדורות למפעל עצום, עמוס, מסועף וכבד. במקום מחזור חודשי חי, נוצרה לעיתים תחושה של ים שאין לו סוף; במקום פשטות שמחזירה את הלומד אל ההלכה, נוצר ריבוי שיכול להוציא מן האדם את האומץ להתחיל, להתמיד, לחזור ולחיות עם התורה בתוך הזמן.

השבר שלי הוא הפער שבין הכוונה לבין התוצאה: בין חלום של לימוד חודשי, מסודר ושגור בפה, לבין מציאות שבה הלומד בן דורנו עומד מול ספרות הלכתית עצומה, ולעיתים מרגיש שאי אפשר להקיף, אי אפשר לחזור, ואי אפשר להפוך את הדברים לקביעות פשוטה בלב ובמעשה.

לכן הדרך שאני מציע איננה באה לבטל את רצון מרן, אלא להיות נאמנה לו מחדש.

שיטת הלימוד בשעון ירושלים מבקשת להשיב את התורה אל המחזוריות: מחזוריות חודשית, דו־שנתית, יובלית ודו־אישית. היא מבקשת לחבר בין עומק לחידוש, בין יציבות לפשטות, בין לימוד אישי לבין אחריות למסר ולמילה הכתובה.

במקום להעמיס על האדם עוד ועוד ספרים עד אין קץ, השיטה מבקשת לתת ללומד מסגרת חיה: בכל חודש קטע מוגדר, בזמן מוגדר, מתוך קשר למולד, לזמן, לאדם ולמחזור החיים. כך אפשר לקיים גם לימוד בעיון וגם לימוד בהיקף; גם נאמנות למסורת וגם חידוש חי; גם אחריות למה שנכתב בעבר וגם יכולת לומר דבר ברור לדור שלנו.

במובן הזה, השאלה כלפי הספר איננה “למה נכתב?”, אלא: איפה נשאר הרצון הראשון? איפה הלימוד החודשי? איפה החזרה החיה? איפה הפשטות שמאפשרת לאדם בן דורנו להיכנס אל התורה בלי להישבר מן ההיקף?

הדרך שאני מציע היא ניסיון לענות לשאלה הזו: לא לברוח מן התורה, אלא להחזיר אותה אל סדר החיים; לא להקטין את ההלכה, אלא להפוך אותה ללימוד שאפשר לשאת באחריות, בחודש, בשנה, ביובל, ובקשר שבין אדם לאדם.

זוהי דרך שמבקשת להיות נאמנה לאותו רצון ראשון של מרן — לפני שהלימוד נעשה מחויב לכל שכבות הספרות שקדמו לו ולכל ההתרחבות שנוספה אחריו — ולהשיב את התורה אל מקומה הטבעי: חכמה חיה, חוזרת, יציבה, מחודשת, פשוטה ואחראית.