ציון במשפט תיפדה ושוביה בלומדי ה'תורה

לינק לסרטון הסברה מן המולד אל החוק:

ארבעה סדרי זמן עבריים כהרמנויטיקה ציבורית לחקיקה הראשית במדינת ישראל

מחבר מוצע: נפתלי ביליג תודות: המחבר מבקש להודות לחגי רצבי, ולמר אלחנן שוורץ, שהביאו ותמכו בגיבוש הדרך עד הלום.

תקציר

מאמר זה מציע מסגרת פרשנית חדשה להבנת החקיקה הראשית במדינת ישראל באמצעות מיפוי רגעי החקיקה אל מערכת זמן עברית המבוססת על מולדות. בלב ההצעה עומדת ההבחנה כי חוק איננו רק טקסט נורמטיבי המופיע בספר החוקים, אלא גם אירוע דיבור, דיון, הכרעה וחתימה בזמן. כאשר פרוטוקול הכנסת מציין את שעת נעילת הישיבה שבה הושלם הדיון או ההליך שבו נחקק החוק, נוצרת אפשרות לקרוא את החוק כמי ש“נולד” בתוך רגע עברי מוגדר.

השיטה המוצגת כאן מחברת בין ארבעה סדרי לימוד מבוססי מולד: מן חצות הלילה ועד הזריחה — מולד ניסן; מן הזריחה ועד חצות היום — מולד החודש הנוכחי; מן חצות היום ועד השקיעה — מולד תשרי; ומן השקיעה ועד חצות הלילה — מולד היובל, המוגדר כמולד תשרי של שנת התשפ״ג. על גבי מערכת זו מוצעת קריאה רב־שכבתית של החוק: לא רק כמעשה משפטי של ריבונות מדינתית, אלא כנקודת מפגש בין תורה שבכתב, תורה שבעל פה, זמן, גוף, אכילה, שתייה, דיון ציבורי וחיי המעשה.

ברקע המאמר ניצב המתח החריף בחברה הישראלית בין שאלת תרומתם של לומדי התורה לבין תרומתם של חיילי צה״ל. המאמר איננו מבקש לבטל את ערך השירות הצבאי, ולא לטעון כי עיון תורני מחליף נשיאה ממשית בנטל הביטחון. להפך: הוא מבקש להציע קריטריון ציבורי חדש לשאלת התועלת של לומדי התורה. לפי קריטריון זה, לימוד התורה נבחן ביכולתו להעמיד פרשנים, מאזינים, ממפים ומבקרים של החוק הישראלי עצמו — אנשים המסוגלים לקרוא את החיים הלאומיים מתוך כל חלקי התורה ומתוך רגעי החקיקה שבהם החברה מנסחת את עצמה.

מילות מפתח

מולד; חקיקה ראשית; פרוטוקול הכנסת; לימוד תורה; הרמנויטיקה יהודית; שעון ירושלים; חוק ומשפט עברי; גיוס בני ישיבות; זמן עברי; JClock.

א. מבוא: מן השאלה “מה הם מועילים?” אל השאלה “מה הם מפרשים?”

הוויכוח הישראלי על מקומם של לומדי התורה קיבל בשנים האחרונות עוצמה מיוחדת בשל המלחמה, העומס על מערך המילואים, והדיונים המשפטיים והפוליטיים סביב גיוס בני הישיבות. לפי סיכום עדכני של המכון הישראלי לדמוקרטיה, סוגיית דחיית השירות לתלמידי ישיבות מלווה את ישראל מראשיתה, אך לאחר פקיעת ההסדר החוקי ביוני 2023 והפסיקות שבאו בעקבותיה, התחדדה הטענה כי בהיעדר חוק פטור תקף, חוק שירות ביטחון חל על תלמידי הישיבות ככל אזרח אחר. באותו דיון ציבורי הוצגו גם נתונים על צורך משמעותי בכוח אדם נוסף בצה״ל ועל עומס מילואים כבד, נתונים המחדדים את השאלה הציבורית המוסרית: מהו חלקו של לומד התורה במאמץ הלאומי?

המאמר הנוכחי מציע להזיז מעט את נקודת המבט. השאלה איננה רק אם לומד התורה “תורם” במובן המדיד הרגיל של כוח אדם, תוצר כלכלי או שירות צבאי. השאלה היא האם לימוד תורה יכול להעמיד פונקציה אזרחית שהמדינה עדיין אינה יודעת לקרוא בשמה: קריאת החוק מתוך עומק הזמן העברי.

במילים אחרות, לומד התורה איננו מוצג כאן כאדם העומד מחוץ למציאות, אלא כמי שאמור להיכנס לעומק הטקסטים שבהם המציאות הישראלית מעצבת את עצמה: חוקי הכנסת, פרוטוקולי המליאה, הדיונים, ההצבעות, הנוסחים, הסתירות, התיקונים, והפער שבין כוונת המחוקק לבין חיי האדם.

החייל מגן על גוף האומה. המשפטן מנסח את נורמות האומה. המחוקק מצביע על רצון האומה. ולומד התורה, לפי ההצעה כאן, יכול להיעשות למפרש הזמן של האומה.

לא במקום החייל, אלא כנגד הריקנות שעלולה להתגלות גם לאחר ניצחון צבאי: הרגע שבו חברה שואלת לא רק כיצד לשרוד, אלא לשם מה היא מחוקקת, לשם מה היא נלחמת, ומהי הצורה העברית של חייה.

ב. החוק כאירוע: מדוע שעת נעילת הישיבה חשובה?

חקיקה ראשית איננה דומה לפרסום מנהלי, הודעת רשות או מסמך טכני. החוק נולד מתוך הליך פרלמנטרי: הצעה, דיון, ועדה, קריאה, הצבעה, פרסום. אתר הכנסת מתאר כי הצעת חוק ממשלתית או הצעת חוק מטעם ועדה נדרשות לעבור קריאה ראשונה, שנייה ושלישית, ואילו הצעת חוק פרטית צריכה לעבור גם קריאה טרומית. במליאת הכנסת מתקבלות החלטות בהצבעת רוב, ובישיבות המליאה נרשם פרוטוקול הכולל את הנאמר בידי חברי הכנסת. מחלקת הפרוטוקולים של הכנסת אחראית לתיעוד דיוני הכנסת בוועדות ובמליאה, והפרוטוקול הוא מסמך פרלמנטרי המתעד דיון שהתקיים בכנסת.

נקודה זו מכרעת לשיטה המוצעת. החוק איננו רק “נוסח סופי”. הוא גם “דיבור חי”. מי שמבקש להבין חוק באמת איננו קורא רק את הסעיף, אלא גם את רגע ההופעה שלו: מה נאמר, מי התנגד, מה הושמט, מה הובטח, מי זעק, מי שתק, מי ביקש הסתייגות, ומתי ננעלה הישיבה.

שעת הנעילה מקבלת כאן מעמד מיוחד. מבחינה משפטית פורמלית ייתכן שהרגע המדויק של ההצבעה חשוב יותר. אולם מבחינה הרמנויטית, נעילת הישיבה היא רגע החתימה: לא רק “מתי הורמה היד”, אלא מתי נסגר מעגל הדיבור הציבורי של אותו יום. כשם שבסוגיה תלמודית אין די בפסק הסופי בלי להבין את השקלא וטריא, כך גם בחוק אין די בספר החוקים בלי ההקשבה למהלך שבו החוק נאמר אל תוך העולם.

מכאן נובעת הטענה המרכזית: שעת נעילת הישיבה שבה נידון ונחתם חוק יכולה להיקרא כרגע לידתו הפרשני של החוק. ברגע זה אפשר להציב את החוק על שעון ירושלים, על לוח המולד, ועל סדרי הלימוד המתאימים.

ג. המולד כעקרון לידה, לא כסמל בלבד

המונח “מולד” איננו רק מונח אסטרונומי. בעברית הוא נושא את שורש הלידה. במסורת חישוב הלוח, המולד קשור לרגע הופעת החודש החדש בחשבון העברי. מקורות הלוח משתמשים בחלוקה המסורתית של שעה ל־1080 חלקים, כאשר “חלק” הוא 1/1080 של שעה, כלומר כ־3.33 שניות. ברמב״ם, בהלכות קידוש החודש, מופיע חשבון חודש לבנה של 29 יום, 12 שעות ו־793 חלקים. במחקר בן זמננו מדגישים שהמולד המשמש בלוח העברי הוא קירוב ממוצע, “mean conjunction”, ולא בהכרח רגע ההתקבצות האסטרונומי המדויק של הירח והשמש.

דווקא נקודה זו מחזקת את השיטה. המולד איננו רק צילום שמימי; הוא צורת חישוב עברית של זמן. כלומר, הוא כבר עיבוד תרבותי, הלכתי, מתמטי ורוחני של המציאות. לכן שימוש במולד כמפתח לימודי איננו “נומרולוגיה” פשוטה, אלא הרחבה של תפיסה עתיקה: הזמן איננו רק רצף ניטרלי, אלא מבנה שניתן ללמוד דרכו.

במונחים של המערכת הנדונה כאן, החוק “נולד” פעמיים. פעם אחת במובן המשפטי — כאשר הוא מתקבל בכנסת ומתפרסם כחוק. ופעם שנייה במובן העברי־פרשני — כאשר רגע החקיקה שלו ממופה אל מולד, אל יום, אל שעה, אל סדר לימוד, ואל מקורות התורה.

ד. ארבעת סדרי המולד: רביעיית הזמן

החידוש המרכזי של JClock, כפי שהוא מתואר כאן, הוא בניית ארבעה סדרי לימוד יומיים המבוססים על ארבע נקודות ייחוס של מולד. אין מדובר רק בשעון המציג שעה עברית; מדובר במבנה חיים.

הסדר הראשון חל מחצות הלילה ועד הזריחה, והוא מבוסס על מולד החודש הראשון, חודש ניסן. ניסן הוא זמן הראשית, היציאה, הלידה הלאומית והאפשרות להתחיל מן ההתחלה. זהו זמן שבו הלימוד נצבע באור של התחדשות שטרם זרחה.

הסדר השני חל מן הזריחה ועד חצות היום, והוא מבוסס על מולד החודש הנוכחי. זהו החלק שבו הזמן פוגש את ההווה. לא ניסן הארכיטיפי ולא תשרי של הדין, אלא החודש שבו האדם חי בפועל. כאן התורה נעשית צמודה ליום, לעבודה, לאכילה, לשתייה, ולתנועת החיים הנוכחית.

הסדר השלישי חל מחצות היום ועד השקיעה, והוא מבוסס על מולד החודש השביעי, חודש תשרי. תשרי מביא עמו את ממד הדין, המלכות, הזיכרון, המשפט, ראש השנה ויום הכיפורים. לכן זהו זמן מתאים במיוחד לקריאת החוק כמערכת נורמטיבית: מה האדם חייב, מה החברה דורשת, מהו דין, ומהי אחריות.

הסדר הרביעי חל מן השקיעה ועד חצות הלילה, והוא מבוסס על מולד היובל: מולד החודש השביעי של שנת התשפ״ג, המוגדרת כאן כשנה הראשונה ליובל. זהו המרחב הרחב ביותר. הוא איננו עוסק רק ביום, חודש או שנה, אלא במחזור ארוך של שחרור, חזרה, קרקע, בעלות, חירות ותיקון חברתי.

כך נוצרת רביעיית זמן:

חלק היממה

עוגן המולד

משמעות פרשנית

חצות הלילה עד זריחה

מולד ניסן

לידה, יציאה, ראשית

זריחה עד חצות היום

מולד החודש הנוכחי

הווה, חיים, פעולה

חצות היום עד שקיעה

מולד תשרי

דין, מלכות, אחריות

שקיעה עד חצות

מולד היובל, תשרי תשפ״ג

חירות, תיקון, מחזור היסטורי

זו איננה רק חלוקה טכנית של שעות. זוהי הצעה לראות את היממה כארבעה בתי מדרש.

ה. הרביעייה השנייה: מן תורה אל חוק

לצד רביעיית הזמן קיימת רביעייה נוספת: רביעיית הטקסט. תורה שבכתב, תורה שבעל פה, סדרי פרשה או מסכת, ולבסוף — החוק. במובן זה, החוק איננו מוצב מחוץ לתורה, אלא בקצה מערכת הלימוד: לא כמקור סמכות דתי עליון, אלא כטקסט שבו החברה היהודית־ישראלית מנסה להוריד נורמות אל חיי המעשה.

כאן מצוי העוקץ הרוחני של השיטה. קל ללמוד תורה כטקסט סגור. קל ללמוד חוק כטקסט משפטי טכני. קשה הרבה יותר לקרוא את החוק כנקודת מבחן של התורה: כיצד דיני נזיקין, צדקה, מלכות, מלחמה, גר, עבד, קרקע, שבת, יובל, עדות, אחריות ציבורית ושוויון מופיעים — או אינם מופיעים — בחוקי מדינת ישראל.

לכן החוק הוא “החלק הרביעי” לא מפני שהוא קדוש מן התורה, אלא מפני שהוא מבחן ההורדה של התורה אל המציאות. אם התורה נשארת בבית המדרש ואינה יודעת לקרוא חוק, תקציב, גיוס, בריאות, חינוך, קרקע, עבודה ומשפט פלילי — היא עלולה להישאר מופשטת. ואם החוק מתנתק מן העומק הטקסטואלי של המסורת העברית — הוא עלול להיעשות טכניקה של כוח.

השיטה מבקשת לחבר בין השניים.

ו. החוק כמסכת חיה: מדוע צריך להאזין לדיונים?

ההבחנה שלך בין חקיקה ראשית לבין ילקוט הפרסומים חשובה. ילקוט הפרסומים כולל פרסומים רשמיים רבים, אך החקיקה הראשית היא המקום שבו מתרחש בירור ציבורי עמוק יותר: הצעות חוק, דיונים, הסתייגויות, קריאות, ועדות ומליאה. מאגר החקיקה הלאומי מאפשר לאתר הצעות חוק מן הכנסת הראשונה ועד הכנסת הנוכחית, ומאגר החוקים כפי שנחקקו מאפשר לאתר את החוקים שהתקבלו ופורסמו.

אבל השיטה המוצעת אינה מסתפקת במאגר. היא מבקשת האזנה.

החוק איננו רק סעיף. הוא קול. הוא מחלוקת. הוא שיעור כללי של האומה על עצמה. אם חברי הכנסת דנים בחוק במשך שעות, ואם הפרוטוקול משמר את הדיבור, הרי שלומד התורה יכול להיכנס אל הדיון הזה כמו אל סוגיה: מי בעל הקושיה, מי בעל התירוץ, מהי ההווה אמינא, מהי המסקנה, ואיזה קול נדחה לשוליים.

במובן זה, הכנסת נעשית — לא מבחינה קדושתית אלא מבחינה טקסטואלית — בית מדרש ציבורי. לא משום שכל הנאמר בה הוא תורה, אלא משום שהאומה מדברת שם את שאלותיה החמורות ביותר. מי שמאזין לדיוני החקיקה הראשית כראוי יכול לגלות שם לא רק פוליטיקה, אלא את כאבי הסוגיה הישראלית. ז. המולד קודם לחוק: מחזורי התעוררות של החקיקה

כל חוק נולד בזמן. כשם שאדם נולד ביום מסוים ובשעה מסוימת, כך גם חוק נולד אל המרחב הציבורי ביום מסוים בשבוע ובשעה מסוימת. אולם שעת לידתו של החוק איננה זהה בהכרח לשעת המולד. המולד עומד כמערכת זמן עברית עצמאית, בעלת יום, שעה וחלקים משלה. לכן שאלת הלימוד איננה “לאיזה מולד שייך החוק באופן אוטומטי”, אלא האם קיימים חוקים שנולדו בזמן המולד שהתחדש.

במקום שבו החוק והמולד נפגשים, נוצרת צומת פרשנית חזקה. המחוקקים פועלים מתוך אחריות פרלמנטרית וחופש פוליטי; הלומד קורא את פעולתם מתוך מערכת הזמן של המולד. אלו שני צירים נפרדים: ציר המעשה החוקי וציר הזמן העברי. החידוש הוא בקריאת החודשים שבהם הם נפגשים ועצירת המבט וההתבוננות בהם לפרק זמן מסוים.

ח. הגוף, האכילה והשתייה: מ־JClock אל HebrewCommercial

אחד החידושים העמוקים במערכת הוא שהיא אינה נשארת במוח. סדר הלימוד קשור גם לסדר האכילה והשתייה. בכך נוצרת הרמנויטיקה גופנית: האדם אינו רק קורא את הזמן; הוא אוכל בזמן, שותה בזמן, מתפלל בזמן, לומד בזמן, ומפרש חוק בזמן.

המשמעות האקדמית של נקודה זו גדולה. מערכות משפט מודרניות נוטות להפריד בין חוק לבין גוף: החוק הוא טקסט, הגוף הוא מושא להסדרה. כאן ההצעה הפוכה: הגוף הוא חלק ממערכת הקריאה. האכילה והשתייה אינן רק “הפסקה” מן הלימוד, אלא אופן שבו האדם מיישר את חייו עם מבנה הזמן שבו הוא לומד.

מכאן גם המונח HebrewCommercial מקבל עומק אפשרי. “מסחר” איננו רק שוק ופרסומת; הוא המרחב שבו חיים, מזון, צריכה, קנייה, מכירה וחוק נפגשים. אם התורה והחוק אינם יודעים להאיר את האכילה והשתייה, הם אינם מאירים את החיים עצמם. ואם האכילה והשתייה אינן נכנסות לתוך סדר הזמן, אזי גם הלימוד עלול להישאר מנותק מן היום־יום.

ט. הזמן הגברי והזמן הנשי: שני אופני בניית חיים

לפי התיאור שלך, סדר הזמנים המתאים ללימוד ולאכילה של גבר נבנה על חלוקת היממה ביחס לאור היום: חצות, זריחה, חצות היום, שקיעה וחצות הלילה. לעומת זאת, אישה מרכיבה את פסיפס החיים שלה על פי זמן הירח דווקא — זמן המשתנה מדי יום ביחס לאור היום, ונפגש סביב ראש חודש בזמן המולד.

יש להדגיש: במסגרת מאמר אקדמי, אין צורך להציג זאת כקביעה ביולוגית כוללנית או כהיררכיה בין גברים לנשים. עדיף לנסח זאת כמודל כפול של זמן. הזמן הגברי, במערכת הזו, הוא זמן סולרי־יומי המחולק לארבעה רבעים. הזמן הנשי הוא זמן לונרי־מחזורי, הנע ביחס משתנה אל היום ונפגש עם המולד.

היופי במודל הוא שהשניים אינם מתחרים. הם נפגשים סביב ראש חודש. כלומר, יש כאן שתי דרכי קיום: אחת מארגנת את היום דרך האור, ואחת מארגנת את החודש דרך הירח. החוק, בהיותו טקסט ציבורי, זקוק לשתיהן: הוא זקוק לסדר, לחיתוך, לנעילה ולהכרעה; והוא זקוק גם למחזור, לשינוי, להמתנה, להתחדשות וליכולת לראות כיצד אותה שעה נראית אחרת בכל יום בחודש.

בכך מתרחבת פרשנות החוק: חוק טוב איננו רק חוק שנחקק בזמן נכון, אלא חוק שיודע לחיות בתוך ריבוי זמני החיים.

י. מן המשבר הציבורי אל תפקיד חדש ללומדי התורה

המתח בין לומדי תורה לבין חיילי צה״ל אינו ניתן לפתרון בסיסמה. הציבור הישראלי שומע על ימי מילואים, פצועים, משפחות שכולות, איום ביטחוני וכוח אדם חסר. מול זה, הטענה שלימוד תורה הוא תרומה לאומית נשמעת לרבים כמופשטת מדי. לפי דיווחי המכון הישראלי לדמוקרטיה, הדיון סביב חוק הגיוס כלל עשרות רבות של דיונים, מאות שעות, נציגי צה״ל, משרדי ממשלה, ארגוני מילואים, משפחות שכולות, משפחות חטופים, מכוני מחקר ונציגי חברה אזרחית. זהו בדיוק המקום שבו השיטה המוצעת יכולה לשנות את השאלה.

לומד תורה המבקש הכרה ציבורית איננו יכול להסתפק באמירה “אני מחזיק את העולם”. עליו להראות כיצד לימודו מפרש את העולם. עליו להוציא מתחת ידו תוצרי הבנה: דפי חוק, מפות מקורות, הקשבה לפרוטוקולים, בירור מושגים, הצעת שאלות מוסריות, והשוואה זהירה בין לשון החוק לבין לשון התורה.

כך ניתן לנסח מחדש את התועלת הציבורית של לומדי התורה:

לומד התורה אינו רק מי שיודע דף גמרא. הוא מי שיודע להפוך חוק ישראלי לסוגיה. הוא מי שיודע לשאול מה חסר בחוק. הוא מי שיודע לזהות באיזה מקום החוק שוכח את האדם. הוא מי שיודע להקשיב לשעת לידתו של החוק ולברר איזו תורה נקראה באותו זמן.

תרומה כזו איננה מחליפה את שדה הקרב. אבל היא עשויה להגן על מה ששדה הקרב נועד להגן עליו: משמעות החיים היהודיים בארץ ישראל.

יא. כיצד ניתן “לחזות” את הצורך העתידי בלומדי תורה?

המילה “לחזות” עלולה להישמע נבואית מדי. במאמר אקדמי עדיף לדבר על תחזית תרבותית־מוסדית. התחזית היא זו: ככל שהחברה הישראלית תייצר יותר חוקים, יותר פרוטוקולים, יותר רגולציה, יותר טכנולוגיה משפטית ויותר קונפליקטים בין זהות יהודית לדמוקרטיה מודרנית — כך יגדל הצורך באנשים המיומנים בקריאת טקסטים רב־שכבתיים.

כבר כיום יש מחקרי נתונים הרואים בפרוטוקולי הכנסת קורפוס עצום של עברית פרלמנטרית: מחקר על “Knesset Corpus” מתאר קורפוס של דיוני מליאה וועדות בין השנים 1998–2022, הכולל מאות מיליוני מילים ומידע לשוני ופוליטי עשיר. המשמעות ברורה: הכנסת אינה רק מוסד פוליטי. היא יצרנית אדירה של טקסט. ומי יידע לקרוא טקסטים כאלה לעומק, אם לא חברה שמכשירה דורות של קוראי טקסט?

דווקא כאן לומדי התורה עשויים להתגלות כנחוצים בעתיד. לא מפני שהם “פטורים” מן המציאות, אלא מפני שהם מאומנים בפעולות שהעולם הדיגיטלי והמשפטי יזדקק להן יותר ויותר:

קריאה איטית. הבחנה בין לשון גלויה ללשון סמויה. זיהוי מחלוקת. השוואת מקורות. הבנת תקדים. שמירת זיכרון בין־דורי. יכולת לחבר דין, סיפור, מוסר ומעשה.

העתיד לא יזדקק רק למתכנתים, חיילים, משפטנים וכלכלנים. הוא יזדקק גם למפרשים. מדינה שאינה יודעת לפרש את חוקיה מאבדת בהדרגה את נשמתם. מדינה שמייצרת חוק בלי בית מדרש של פרשנות ציבורית עלולה להגיע לריבוי נורמות בלי משמעות.

יב. סיכום: החוק כתכלית הירידה של הלימוד אל החיים

המערכת שתוארה כאן מציעה חידוש נועז: הזמן העברי איננו רק רקע ללימוד תורה, אלא מנגנון המאפשר לקרוא את חוקי מדינת ישראל כחלק ממארג חיים עברי. ארבעת סדרי המולד מחלקים את היממה לארבעה בתי מדרש; שעת נעילת ישיבת הכנסת מציבה כל חוק בתוך רגע עברי; והחוק עצמו נעשה החלק שבו התורה נבחנת במפגשה עם החיים.

בכך ניתן להשיב תשובה חדשה לשאלה “מה מועילים לומדי התורה?”. הם מועילים כאשר הם נעשים שומרי המשמעות של החוק. הם מועילים כאשר הם יודעים להאזין לפרוטוקול כמו לסוגיה. הם מועילים כאשר הם מגלים לציבור שהחקיקה אינה רק כוח אלא דיבור, אינה רק נורמה אלא אחריות, ואינה רק מדינה אלא ניסיון עברי לנסח חיים.

חיילי צה״ל מגינים על האפשרות שיהיו כאן חיים. לומדי התורה, לפי חזון זה, צריכים להראות שהם יודעים לפרש לשם מה החיים הללו נחקקים.

אם יצליח המפעל הזה, הוא לא ישים סוף למחלוקת על גיוס, שוויון ונטל. אבל הוא עשוי לשים סוף לתמיהה הפשוטה והכואבת יותר: מה עושה הלימוד בתוך החיים עצמם. התשובה תהיה: הוא קורא את החוק, מפרש את הזמן, ומחזיר את התורה אל המקום שבו היא נבחנת באמת — לא בשמים, אלא בארץ.